×
Mikraot Gedolot Tutorial
שו״ע
פירוש
הערותNotes
E/ע
שו״ע אורח חיים תקמ״זשו״ע
;?!
אָ
דין מי שמת לו מת בחול המועד, ובו י״ב סעיפים
(א) חוֹל הַמּוֹעֵד אָסוּר בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית; לְפִיכָךְ אֵין מַנִּיחִין אֶת הַמִּטָּה בָּרְחוֹב, שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל אֶת הַהֶסְפֵּד; וּמִטַּעַם זֶה אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַמֵּת לְבֵית הַקְּבָרוֹת עַד שֶׁיִּהְיֶה הַקֶּבֶר מְתֻקָּן.
(ב) נָשִׁים מְעַנּוֹת, דְּהַיְנוּ שֶׁכֻּלָּם עוֹנוֹת כְּאַחַת; אֲבָל לֹא מְקוֹנְנוֹת, דְּהַיְנוּ שֶׁאַחַת מְדַבֶּרֶת וְכֻלָּן עוֹנוֹת אַחֲרֶיהָ; וְלֹא מְטַפְּחוֹת, דְּהַיְנוּ לְהַכּוֹת כַּף אֶל כַּף; נִקְבַּר הַמֵּת, אַף לֹא מְעַנּוֹת. (ג) כָּל ל׳ יוֹם לִפְנֵי הַמּוֹעֵד אָסוּר לְהַסְפִּיד עַל מֵּת שֶׁמֵּת לוֹ לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים יוֹם קֹדֶם הַמּוֹעֵד; וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ הֶסְפֵּד בְּלֹא זֶה, כְּגוֹן שֶׁמֵּת לוֹ מֵת בְּתוֹךְ ל׳ שֶׁמֻּתָּר לְסָפְדוֹ אֲפִלּוּ מֵת עֶרֶב הָרֶגֶל, אָסוּר לְהַסְפִּיד עִמּוֹ עַל הַמֵּת שֶׁמֵּת לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים יוֹם קֹדֶם הַמּוֹעֵד. (ד) מִי שֶׁבָּאָה לוֹ שְׁמוּעָה בְּתוֹךְ ל׳ יוֹם קֹדֶם הָרֶגֶל, נִרְאֶה לִי שֶׁמֻּתָּר לְסָפְדוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא רְחוֹקָה. (ה) נִרְאֶה לִי שֶׁמַּה שֶּׁאָנוּ נוֹהֲגִים בְּתַשְׁלוּם הַשָּׁנָה לִסְפֹּד הַמֵּת וּלְהַזְכִּיר נִשְׁמָתוֹ אֵינוֹ בִּכְלָל זֶה, וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים לָרֶגֶל. (ו) אֵין קוֹרְעִין עַל הַמֵּת בְּחוֹל הַמּוֹעֵד, אֶלָּא לִקְרוֹבָיו שֶׁהֵם חַיָּבִים לְהִתְאַבֵּל עָלָיו; וְכֵן עַל חָכָם אוֹ עַל אָדָם כָּשֵׁר; אוֹ אִם עָמַד שָׁם בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה; וְעַל קָרוֹב שֶׁחַיָּב לְהִתְאַבֵּל עָלָיו; וְעַל חָכָם קוֹרֵעַ אֲפִלּוּ אֵינוֹ בְּפָנָיו אֶלָּא שֶׁבָּאָה לוֹ שְׁמוּעָה בַּמּוֹעֵד אִם הוּא בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם; וְעַל אָדָם כָּשֵׁר אֵינוֹ קוֹרֵעַ אֶלָּא אִם כֵּן יָדַע בֵּין מִיתָה לִקְבוּרָה. {הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִים. וְנָהֲגוּ בְּנֵי אַשְׁכְּנַז שֶׁלֹּא לִקְרֹעַ בַּמּוֹעֵד כִּי אִם עַל אָבִיו וְאִמּוֹ; וְעַל שְׁאָר הַמֵּתִים קוֹרְעִים לְאַחַר הַמּוֹעֵד (מַהֲרִי״ל וְתְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רפ״ח); וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג, יֵשׁ לִקְרֹעַ עַל כֻּלָּם.} (ז) אֵין חוֹלְצִין כָּתֵף אֶלָּא קְרוֹבָיו שֶׁל מֵת הַמְחֻיָּבִים לְהִתְאַבֵּל עָלָיו, אוֹ עַל חָכָם. (ח) מַבְרִין בְּחוֹל הַמּוֹעֵד, וְהוּא שֶׁלֹּא יַבְרוּ בָּרְחָבָה אֶלָּא קְרוֹבָיו שֶׁל מֵת; וְלֹא יַבְרוּ הָאָבֵל בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אֶלָּא עַל מִטּוֹת זְקוּפוֹת, לְפִי שֶׁאֵין כְּפִיַּת הַמִּטָּה בָּרֶגֶל כְּלָל. (ט) עַל הֶחָכָם מַבְרִין הַכֹּל בְּחוֹל הַמּוֹעֵד בְּתוֹךְ הָרְחָבָה כַּדֶּרֶךְ שֶׁמַּבְרִין אֶת הָאֲבֵלִים, שֶׁהַכֹּל אֲבֵלִים עָלָיו. (י) עוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי הַמֵּת בְּחוֹל הַמּוֹעֵד; גּוֹזְזִין שְׂעָרוֹ, וּמְכַבְּסִים כְּסוּתוֹ, וְעוֹשִׂין לוֹ אָרוֹן בֶּחָצֵר שֶׁבּוֹ הַמֵּת כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִכָּר שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ הַמֵּת; וְאִם לֹא הָיוּ לָהֶם נְסָרִים, מְבִיאִים קוֹרוֹת וְנוֹסְרִים מֵהֶם נְסָרִים בְּצִנְעָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת; וְאִם הָיָה אָדָם מְפֻרְסָם, עוֹשִׂים אֲפִלּוּ בַּשּׁוּק. אֲבָל אֵין כּוֹרְתִין עֵץ מִן הַיַּעַר לִנְסֹר מִמֶּנּוּ נְסָרִים לָאָרוֹן, וְאֵין חוֹצְבִין אֲבָנִים לִבְנוֹת בָּהֶם קֶבֶר; וּבְמָקוֹם שֶׁהַיְּהוּדִים מְעַט דָּרִים בְּמָקוֹם אֶחָד וְהַכֹּל יוֹדְעִים כְּשֶׁיֵּשׁ מֵת בָּעִיר, הַכֹּל חָשׁוּב כִּמְפֻרְסָם. (יא) אֵין חוֹפְרִים כּוּכִין בַּחֲפִירָה וּקְבָרוֹת בְּבִנְיָן בְּחוֹל הַמּוֹעֵד לִהְיוֹת מוּכָנִים לַמֵּת שֶׁיָּמוּת; אֲבָל מְחַנְּכִין אוֹתָם, שֶׁאִם הָיָה אָרֹךְ מְקַצְּרוֹ אוֹ מַאֲרִיכוֹ אוֹ מַרְחִיבוֹ. (יב) אֵין לִתְלֹשׁ עֲשָׂבִים וְעָפָר בְּחוֹל הַמּוֹעֵד בְּבֵית הַקְּבָרוֹת כְּמוֹ שֶׁנּוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת בַּחוֹל {דִּין צִדּוּק הַדִּין בַּמּוֹעֵד עַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה סי׳ ת״א (סָעִיף ו׳).} מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5)
הערות
E/ע
הערותNotes
(הקדמה) סימן זה דן בכל הקשור בטיפול בנפטר במועד, מהפטירה עד הקבורה. הסימן הבא ידון בדיני האבלות במועד.
המצוות הנידונות בסימן זה הן ההספד, הקריעה וכל הפעולות הנלוות לקבורת הנפטר. חול המועד הם ימי שמחה, כפי שכתוב בתורה ״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ״ (דברים טז יד). אבל דיני השמחה בחול המועד נדחים מפני חובת קיום המצווה.
טרם ניגש אל ביאור הסימן, נקדים להביא את מקור החיובים הללו:
ההספד והבכי
יש מצוה להספיד את הנפטר, ולדבר על המעשים הטובים שלו, ולגרום לציבור התרגשות ובכי על אבידת אדם כשר, שהלך ואיננו. הנהגה זו נלמדת מאברהם אבינו, שהספיד את שרה אחר פטירתה, ככתוב ״וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ״ (בראשית כג ב). מצוה זו מכבדת את הנפטר ומחזקת את האבלים. בימי המועד, כאשר מתנגשים שני חיובים סותרים, כגון בפטירת קרוב, שמצד אחד, קיימת דרישה לשמוח, ומאידך קיימת דרישה לבכיה ומספד, יש לברר היכן הוא הגבול הנכון בינם, ובסימן זה המחבר מברר זאת.
קריעה
מלבד הבכי וההספד, קיימת גם חובת קריעה, כפי שלומדים מהנאמר בפטירת נדב ואביהוא, שלמרות הנוהג, אין לאהרן ובניו לקרוע את בגדיהם, ככתוב בפסוק ״וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ״ (ויקרא י, ו). כלומר, כיון שעבדו במשכן ביום חנוכתו, אסרתם תורה בקריעה. מכאן מוכח, שאדם רגיל כן חייב לקרוע. הסימן ידון איזו קריעה הותרה בחול המועד ואיזו נאסרה.
קבורה
נוסף על זאת, קיימת גם מצוה שלא להלין את המת, אלא לקברו בקבר, כפי שנלמד מהפסוק ״לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ וגו׳ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ״ (דברים כא כג). בסימן זה נלמד אלו הכנות הותרו לצורך הקבורה בחול המועד, ואלו הכנות יש לעשות קודם החג, למקרה שאדם ימות במהלך החג.
(א) בהספד – כי הספד נעשה באסיפת ציבור, ואין בצורך של משפחת הנפטר לכבד את מתם לדחות את השמחה, שהיא מצוות הציבור.
(ב) ותענית – אין להתענות בחול המועד, כי אלו ימי שמחה.
(ג) שלא להרגיל את ההספד – בימים רגילים מניחים את המיטה, עליה מונח הנפטר, ברחובה של עיר, והקהל מתאסף סביבו, ואומרים עליו דברי הספד. כיום, סודרו מקומות ובתי הספדים, לקיים בהם את מצוות ההספד. בחול המועד אין לעשות כן, כי ההספד נאסר. הסיבה לאיסור היא, כי ההספד נעשה בפני ציבור, והוא אינו אבל. על כן אין לדחות את מצות השמחה שלו, בשביל ההספד של היחיד. אבל רק הספד נאסר, בעוד שהבכי על לכתו של הנפטר, לא נאסר לגמרי, כפי שיתבאר בסעיף הבא.
(ד) עד שיהיה הקבר מתוקן – למרות שהציבור מוזמן ללוות את הנפטר עד הקבורה, אבל יש להמעיט בהספד, לכן מקצרים את זמן הלויה, כדי למעט את הפגיעה בשמחת החג.
(ה) כף על כף – בזמנם נהגו לשכור נשים שתעוררנה את עצב הציבור. בחול המועד ממעטים בפעולות אלה, ואחר הקבורה נמנעים לגמרי.
(ו) לא מענות – כי ההיתר לעורר את הציבור לבכי ניתן רק לפני הקבורה, אבל אחריה אין היתר.
(ז) קודם המועד – עד בא המועד מותר, ואפילו מצוה, להספיד נפטרים. אבל אין להספיד אדם שמת לפני שלושים הימים הקודמים לחג, כדי שלא תתלווה העצבות של השומעים לתוך החג. ואף שעדיין מותר להספיד מתים שפטירתם ארעה בימים סמוכים לחג, ומשום שגם במועד מקיימים את חובת ההספד, למרות העצבות שבהספד. אבל בהעדר חובה להספיד, יש להימנע מכך.
(ח) שלשים יום קודם המועד – כדי שלא להוסיף צער מעבר לנדרש לצורך זה שעכשיו נפטר.
(ט) קודם הרגל – כלומר מפטירת האדם חלפו למעלה משלושים יום לפני הרגל. אבל חלק מבני משפחתו עדיין לא שמעו על הבשורה הרעה. ולא יכלו להספידו בזמן. לכן, השומעים בשורה מרה בתוך שלושים יום שקודם לחג, רשאים להספידו, כי בשורה עצובה זו, חדשה היא עבורם. (י) בתוך שלשים לרגל – גם בימינו נוהגים להספיד את המת בתום השנה. ולמרות הקירבה לחג, מותר להספיד, כי אין כאן תוספת על מה שרגילים לעשות. נוסף על כך, האירוע מבטא את החזרה לשגרת החיים בתום שנת האבל. לפי זה גם הכינוסים שרגילים לעשות בסוף השבעה ובסוף השלושים מותרים. כי האיסור הוא על הוספת כינוסים מעבר למקובל. (יא) הקדמה לסעיף – בפטירת קרוב משפחה, יש חובה לקרוע. החיוב נלמד מהפסוק שבפטירת נדב ואביהוא ציוה על אהרן, ואלעזר ואיתמר בניו, שלא לקרוע כנהוג, כפי שכתוב בפסוק ״וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ״ (ויקרא י, ו). ומשום שעבדו במשכן ביום חנוכתו. מכאן למדנו שכל שאר בני אדם צריכים לקרוע בעת פטירת קרוב משפחה, שהם אב ואם, רעיה, אח אחות, בן ובת.
(יב) חייבים להתאבל עליו – כלומר רק בפטירת שבעה הקרובים שמנינו. אבל בפטירת אדם החביב עלינו, אין לקרוע במועד, אף שבשאר ימות השנה הדבר מותר.
(יג) על חכם – שכולם חייבים לקרוע עליו. כיום, רוב הציבור אינו נוהג לקרוע על רב חשוב, גם בשאר ימות השנה.
(יד) אדם כשר – מעיקר הדין צריך לקרוע אפילו על אדם כשר שמת. אמנם לא נוהגים בזה היום כלל, לכן ודאי שבחול המועד אין לקרוע.
(טו) בשעת יציאת נשמה – הנוכח בעת יציאת נשמה מחויב קריעה על כל אדם, כי זה דומה לספר תורה שנשרף, שהרי בתוך כל יהודי שוכנת נשמה קדושה. והרבה נוהגים היום שלא לקרוע1.
(טז) קרוב שחייב להתאבל עליו – חוזר על מה שכתב בתחילת הסעיף, ולמעשה זו הקריעה הכי נפוצה.
(יז) אם הוא בתוך שלשים יום – הצער על סילוקו של חכם אינו צער פרטי, ולא נכרך בהיכרות אישית. על כן חייבים לקרוע אם השמועה על פטירתו באה בתוך שלושים יום. אלא שכאמור, כיום רוב המקומות לא נהגו בקריעה זו.
(יח) ידע בין מיתה לקבורה – וכאמור, בימינו לא קורעים על אדם כשר שנפטר.
(יט) על אביו ואמו – כי מלבד האבילות על ההורים, נוסף חיוב לכבדם, ובדחיית הקריעה לאחר המועד, יש בהם זלזול.
(כ) יש לקרוע על כולם – כפי שכתב המחבר2.
(כא) או על חכם – בזמן התלמוד נהגו לחלוץ את הכתף בעת האבלות. אבל בימינו לא נהגו גם בזה. (כב) הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף עלינו להסביר שני מנהגי אבלות שהונהגו בעבר על פי התלמוד, ובימינו לא נוהגים כך, והם: א. הבראה ברחוב. זו חובה שהוטלה על שכני האבל להביא לו סעודה תיכף אחר הקבורה, כי נאסר עליו לעסוק בהכנת ארוחה זו, ומנהג זה קרוי ״הבראה״. בזמן התלמוד והשולחן ערוך נהגו להברות ברחוב, חוץ לדירת הנפטר. ב. כפיית המיטה. מדין הגמרא נהגו להפוך את כל מיטות הבית, כסימן על כך שהאבלות הופכת את החיים של הנשארים.
(כג) קרוביו של מת – כלומר רק האבלים שותפים לארוחה המובאת להם. אבל אנשים אחרים לא ישתתפו בארוחה זו. כיום נהוג לאכול את סעודת ההבראה בבית.
(כד) כלל – כשמנהג זה היה נהוג, הונחו המאכלים המובאים לאבל על אחת המיטות ההפוכות. אבל בחול המועד לא נהגו כך.
(כה) שהכל אבלים עליו – כפי שכולם קורעים עליו, כך יכולים כולם להשתתף בסעודת ההבראה שלו, הנערכת מחוץ לביתו. אבל בימינו, גם מנהג זה אינו קיים עוד. (כו) ניכר שהוא לצורך המת – הטיפול במת הוא מצוה וחובה גמורה, על כן איסור מלאכה בחול המועד נדחה מפניו.
(כז) בצינעה בתוך הבית – כי גם הנסרים מוגדרים כצורך המת, ולא נאסר אלא לעשות בפרהסיה, כי הדבר יעורר חשד שעושה כן לצורך בנין.
(כח) אפילו בשוק – כי אין חשש למראית עין, שהרי כולם יודעים שהדבר נעשה לצורך הנפטר.
(כט) קבר – כי יחשדו בו שכורת וחוצב לצורך בנין.
(ל) חשוב כמפורסם – ושם מותר לעשות את הארון אפילו בשוק, כי הפטירה ידועה לכל, והרי זה כמת מפורסם. בלית ברירה, כגון שנפטר אדם בחול המועד, ומחמת רשלנות אין עצים או אבנים לקבורתו, הכל מותר, גם כריתת עצים וגם חציבת אבנים, כי מצוות הקבורה דוחה את כל איסורי חול המועד.
(לא) להיות מוכנים למת שימות – אף שיש בחפירה צורך מצוה, אין בה צורך למועד, והיא כרוכה בטרחה גדולה, לכן אסור.
(לב) מאריכו או מרחיבו – כי בזה אין כל כך טרחה, וזה צורך מצוה.
(לג) שנוהגים לעשות בחול – מנהגים אלו נועדו להבעת צער, אבל אין בהם מצוה, על כן אינם דוחים את קדושת ושמחת החג. באדיבות המחבר, הרב שאול דוד בוצ’קו (כל הזכויות שמורות למחבר)
הערות
1 בימינו מקילים בכל דיני קריעה, וגם בראיית הר הבית, אין נוהגים לקרוע, למרות שבשולחן ערוך (אורח חיים סימן תקסא סעיף א) כתב שהקריעה היא חובה, הסיבה לזה כפי הנראה היא, כי בגד שנקרע בימינו, מושלך ונזרק לפח. בניגוד לימים עברו, בהם תפרו ותקנו את מקום הקריעה, ושוב היה הבגד חוזר לשימוש. וכיון שהקריעה שלנו אינה דומה לקריעה שלהם, על זה לא ציותה התורה, ולכן מקילים.
2 הרב עובדיה יוסף (יביע אומר חלק ד יורה דעה סימן כה) מביא שגם מנהג ירושלים הוא כמנהג האשכנזים, שלא לקרוע בחול המועד אלא על אב ואם.
E/ע
הערותNotes
הערות
Shulchan Arukh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×